כשלדרך היה ערך- גלעד שליט, הערך והדרך 

כשלדרך היה ערך- שירית בן- ישראל 

לגלעד שליט יש ערך.

יש לו ערך כאדם, שזכותו לחיות את חייו. הרבה מעבר לשני עשורים.

לגלעד שליט יש זכות להיות אדם חופשי. חופשי בארצו. מולדתו. זו ששלחה אותו לשדות נכר, מהם אין היא מתאמצת להשיבו.

זו, שכששלחה אותו לשם, גרמה לו ולנו להאמין, שתעשה הכל, מכל וכל, להשיב לו את חירותו, את עצמאותו, את זהותו ואת חייו. 

ולנו, את האמון שהיא רוצה שניתן בה ובעסקניה, המאכלסים את המשרות, באמצעותן הם מקבלים החלטות גורליות עלי, עליך, על גלעד ועל הבאים ובאות אחריו. 

הערך של גלעד שליט, רב מעבר לערך חייו כאדם, נהדר ונפלא ככל שהוא, לגלעד ולחייו כאדם חופשי,  יש ערך כאמצעי להחזרת האמון שלנו, האזרחים, במי שטוענים להיות המנהיגים שלנו.

מכל קצוות המפה הפוליטית, הם מוכיחים, שנה אחר שנה, שאינם ראויים לכתר, אותו המליכו לעצמם בעצמם.   ולכן, גלעד עדיין שם.  

בעולם של פעם למילים אחריות, כבוד, חיי אדם, דוגמא אישית ונתינה היה ערך. בעקבות הערך באה הדרך. זו שכיבדה חיי אדם, בכביש, בעבודה או בשדה המלחמה, זו שנתנה דוגמא אישית בגופה שלה, רגע לפני שצעקה לחבר'ה "אחרי", זו שנתנה כבוד לאחר, רגע לפני שדרשה ממנו לכבד אותה.זו הייתה מדינה. זו הייתה גאווה. זו הייתה. 

בעולם של היום, כשמפקדים צועקים 'אחרי', בעודם ישובים עמוק מתחת לאדמת החמ"ל בקריה, כאשר מפקדים, בוסים והורים מתייחסים לכפופים אליהם ככפיות שיש לכופפן ולאו דווקא בשלט רחוק כמו יקירנו אורי גלר, כאשר חיי אדם הם סיסמא קריאטיבית לגיוס נערים ליחידות קרביות או למלחמה בתאונות, אך בפועל היא מתגלה ריקה ונבובה וחסרת מהות, בעולם של היום, אין לערכים של פעם ערך ולכן, איבדנו כמדינה את הדרך. 

בימים של פעם, כשחיים של אנשים היו ערך, הקריבו חיילים את חייהם שלהם עבור חבריהם, כי ידעו שכך היו עושים גם הם עבורם. מאז, עברנו אנתיפאדות שלוש, ולמדו שוטרי משטרת ישראל שלמדינה עדיף לפעמים שימותו ובלבד שלא יפגעו בגוש ערבי מתלהם. וגם אם יחיו ויעמדו למשפט, מה שיקבלו יהיה לעג לרש. 4,000 ש"ח עבור שכר טרחת עו"ד, שעבור שלמונים כאלו יעשה הכל חוץ מלהקריב חייו למען השוטר. כך קיבלנו שוטר שמעדיף את חייו שלו ולא את הגנת בחורי הישיבה בירושלים, שלא עשו דבר למענו. הערך שלו היה ללא ספק החיים, הגנת החיים, קדושת החיים. חייו שלו ורק שלו.ועל כך נאמר "הפוסל במומו פוסל". מי אנחנו שנטען כנגדו ונאמר ששגה. משניצבה בפני שוטר סיור  הברירה להגן ולחדול או להתחבא ולשרוד, בחר מתוך מה ששידרה לו המדינה 365 ימים בשנה. לא הזוי לחשוב, שיכול היה למצוא עצמו מחסל את מחבל, מקבל בתקשורת שיר הלל ובצנעה מובל לחקירה ולמשפט, כי שכח נוהל או זכות רגע לפני שהשתמש בסמכות. אז החיים הפסיקו להיות ערך ואנשים איבדו את הדרך.  

פעם, להיות 'שקמיסט' הייתה בושה. היום זו אמירה מתוך עמדה. כזו של רבים וטובים, שמעדיפים לראות וופלים ושוקולדים במקום בוץ, מטווחים טיוחים והשפלות בתעלות. פעם להיות 'לוחם' היה ערך. הקיצוצים בתקציבי הצבא של מביני החברה, מול הגדלות תקציבי בחורי הישיבה, השכר הזעום לחייל הקרבי, מול מחיקת חובות לבנקים, לקיבוצים ושאר המיוחסים, בחסות נבחרי הציבור ממיסי ומכספי הציבור- שינו את הערך, שינו את הדרך. והדרך של היום קצרה, מהנה, קלה וכסתחית, מקומבנת ומשומנת ככל האפשר, ושקמיסט עונה בגאווה על כל המבחר. 

פעם גמ"ח היה מעשה של חסד, שעשית מכל הלב ובשקט. המדינה את שלה נתנה ואתה השלמת את מה שלדעתך לא עשתה. היום, גמ"ח הוא כמו פק"מ- פיקדון קצר מועד מוגדר ומיוחצ"ן, לא ממעמקי הלב וכלל לא ממעמקי הכיס. המדינה יצאה מהתמונה ואת מקומה פינתה למאכערים של כל עמותה. יחד איתם בששון ובשמחה צועדת אליטת עשירי הממון, שבתרומותיה מטמטמת את ההמון. כל תרומה היא הוצאה מוכרת שמבוצעת רק לאחר שבעיתון מופיעה כותרת מהודרת. המדינה נעדרת וראשי העמותות חוגגים עם משכורות ענק ושאר הנאות. פעם גמ"ח היה גמילות חסדים, היום גמ"ח הוא גמר חשבון, במקום מיסים למדינה, תרומות לעמותה ומערכת יחסי ציבור צמודה למינוף הפרשה. הגמ"ח הפסיק להיות ערך ואנחנו איבדנו את הדרך. 

פעם, חיי אדם היו ערך. בין שעסקו בחיי חייל פצוע בשטח, או חייל שנפל בשבי באויב, ובין שעסקו בחיי אדם שמחלתו מאיימת להרגו. פצועים חילצנו משדות קרב בלי להתחשב במחיר. לעבר חטופים ושבויים הסתערנו ללא חת ובלבד שתדע כל אם עבריה שהמדינה עשתה הכל בכדי להציל את בנה. וכך ידעו כל אזרחי ואזרחיות ישראל, שהמדינה תעשה כמיטב יכולתה בכדי להחזיר כל בן אובד לחיק מולדתו ולחיק יולדתו. חיי חיילים הפסיקו להיות ערך ואנחנו כמדינה איבדנו את הדרך. 

פעם, חלק מכספי המדינה הלכו לתרופות. היום הם הולכים למימון הנהלות. כאשר כל מנכ"ל קופת חולים חובק 100,000 שקלים כל חודש, לא נותר הרבה בכדי לתמוך במלאכת הקודש. זו שערכה העליון היה 'הצלת חיים' הפכה היום למשלמת משכורת ובונוסים למנהלים השליטים. וכך, נשים מוכרות רחם בשביל לחם, בחסות חוק הפונדקים, המאפשר לעשירים להיות הורים, ללא הריון, שמירות, כאבים או צירים. כך קונים באלפיון איברים בסין, ביוון או בטייוואן, מבלי לשאול מה מקורם, כי גם המשלים, המושלם או הפלטינה לא באמת מקנים זכויות לפשוטי העם במדינה. איבדנו את הבריאות כערך ומאות אלפי אנשים מאבדים את הדרך.  

פעם, הערך של המדינה היה 'לתת גב', היום הערך של המדינה- להפנות גב.

המדינה מפנה את הגב לחיילים ולחולים, לשוטרים ולמורים, למטפלים,

לאזרחים, לעובדים, לזרים ולתושבים, להמונים הלא נחשבים.

וכאשר המדינה, שנה אחר שנה, מפנה את הגב לבני עמה, מפנים אלו לה את הגב בחזרה,

בשלום, ביומיום ובעיקר במלחמה ואת פניהם מנתבים למדינה הבאה, וישראל שלא תגיד שלא ידעה.  

פתחתי באמירה "לגלעד שליט יש ערך".

עזרו לגלעד למצוא את הדרך, הדרך הביתה. הביתה שלו.

הביתה למדינה שלו- שלנו.

עזרו למקבלי ומקבלות ההחלטות שאיבדו מזמן את הדרך, למצוא אותה ולהחזיר אותם ואת גלעד הביתה.

עזרו למחליטים, כדי שנעזור לעצמנו כעם, לשוב לדרך, שלמענה בנינו את המדינה.

כי לדרך- יש ערך. וגלעד הוא חלק מהדרך.